כשאת גרורתית

(מאי, 2020)

כשאת גרורתית,

הזמן עוצר מלכת,

כולם ממשיכים

ואת נעצרת,

שבוייה,

בצילו של הסרטן,

שמשחק אצלך בגוף ובנפש.

כשאת גרורתית,

נגמרים לך הורידים,

וכל טיפול הופך

לחירור הידיים והנפש.

כשאת גרורתית רווקה,

את לומדת להתיידד עם הבדידות

והיא הופכת לחברה

ולפעמים לאויבת אכזרית.

בין הבדיקות והמחטים

האחיות והרופאים,

המסדרונות

הכורסאות

השעות

המחשבות

ההמתנות

את עושה הכל בשביל לחיות

ולפעמים נשבר לך,

ואין לך כוח,

והכל דועך,

גופך

מצב רוחך

כמו נפילה לתהום

שאין דרך חזרה,

ואז את תוהה

כמה זמן התרופה עוד תחזיק?

שבוע, חודש, שנה, שנים

כמה זמן עד שהסרטן ירים שוב ראש?

כשאת גרורתית,

הרומן שלך עם התרופות

מגיע לשיא,

יש ימים שבא לך לעצור הכל ולהפסיק

לחיות ככה,

בלי תרופה,

בלי עזרה

לשחרר

אבל עמוק בפנים את במאבק,

עם החשש הקיומי,

עם התלות בתרופה

ופחד מתופעות לוואי מאיימות.

כשאת גרורתית,

כל יום הוא בחירה.

יש ימים שלא בא לך לקום,

מוצאת את עצמך תלושה,

חסרת זהות.

ויש ימים שאת קמה,

עם כוחות של גיבורת על.

כשאת גרורתית,

את מתרסקת כל פעם

כשהטיפול מפסיק לעבוד.

כשאת גרורתית,

לא תמיד רואים שאת חולה

ואז כשאת מספרת

אנשים הופכים אילמים

אולי מפחדים,

אולי מכחישים,

אומרים לך שהכל יסתדר ואת תצאי מזה

ולא מבינים

שזה לכל החיים.

כשאת גרורתית,

את במערכת יחסים מורכבת עם הסרטן

ועם החיים.

כשאת גרורתית,

המוות מרחף לך מעל הראש

והמילים אורך מול איכות חיים עולות לא פעם על כף המאזניים.

כשאת גרורתית,

הגוף כבר מותש

מהסרטן,

מהתרופות,

מהמחשבות על הזמן שעבר

ועל הזמן שנותר

וההווה שכל כך מורכב.

צבעי מים ועיפרון